<h1>הפרדס לרש"י הלכ' תשעה באב</h1>
<h2>דף כט.</h2>
ושמעתי שהיה רבי משה נוהג כל ימיו שלא (אוכל) [לאכול] בשר במוצאי תשעה באב. ועוד יש בני אדם שמתענין שני ימים תשיעי ועשירי יום ולילה בלי פיסוק. ויש שמתענין עד בוקר ובלילה אין אוכלין, כי [מצאו] ראייה בתלמוד ירושלמי [תענית פ"ד ה"ו].
<h2>דף כט:</h2>
ושבת של חזון ישעיהו לא החליפו כסות אלא כתונת לבדה לבשו, אבל ר' יוסף ויתר העם החליפו חלוקים.
אומר במגנצא קדיש בט' באב לאחר שקרא שלישי המפטיר בתורה ביוצר, ובחזירתו מניח ספר תורה לארון, ומתחיל בקינות, ואחר כך תהילה ובא לציון ואתה קדוש.
והמפטיר בט' ב[אב] צריך לברך לפניה ולאחריה. מאי טעמא, כיון דתקינו רבנן לאפטורי, כדאמר אביי האידנא נהוג למיקרי כי תוליד בנים ולאפטורי אסוף אסיפם, לא מצאנו הפטרות בלא ברכה. לפיכך צריך לברך לפניה ולאחריה וכן כל תענית.
ובליל ט' באב כשח[ל] במוצאי שבת לא הבדילו כלום כי אם הבדל[ה] בחונן הדעת. אבל במוצאי ט' באב הבדילו על הכוס בלבד בלא בשמים ובלא מאורות. אבל רבינו שלמה היה נוהג בט' ב[אב] שחל להיות במוצאי שבת היה מברך בורא מאורי האש בלילה, א[ף] ע[ל] פ[י] שאין מבדילין עד לאחר התענית למוצאי יום ראשון. דלמוצאי שבת אין מבדילין שכבר אכלו ושתו מבעוד יום, ומיד כשהחשיך חלה התענית ואינ[ו] יכול להבדיל לפי שאינו (ל)יכול לטעום, ואין מבדילין אלא על הכוס. ואם תאמר למה הוא מותר במלאכה כגון הבערה ובישול דמותרת בתשעה באב, כגון שהבדיל בתפילה, אבל בשמים אינו צריך לברך. ושאלתי מר' משה בר' יקותיאל, ואימתי יברך על האור ועל הבשמים בליל ט' ב[אב] כשאין מבדילין על הכוס. והשיב אפשר לברך על שתיהם במוצאי שבת א[ף] ע[ל] פי שחכמים אומרים צריך לסדרן על הכוס, [בשעת הדחק שאני].
ושמעתי על רבינו יצחק ברבי משה שלא היה רוחץ משבעה עשר בתמוז עד ט' באב. (בתוכה) [וזו מנהג ראיתי באושפירא בשבת שחל להיות בט' באב או בערב ט' באב] בסעודה המפסקת אינן אוכלין בשר כל עיקר כי אם ביצים ופירות ויושבין על השלחן משום כבוד שבת, אבל בשאר ימות החול אפילו ביצים ופירות אין אוכלין כי אם לחם צר ומים לחץ ויושב כאבל בין תנור לכירים. ונוהגין [לומר] צדקתך (לומר) במנחה. והיה פליאה בעיני שעשו כך ואין להרהר אחריהם כי כולו מחמדים. וכשבאים לבית הכנסת [הרוצה להחמיר נכנס יחף לבית הכנסת], וקצת הרבנים המשמרים משום כבוד שבת נכנסין במנעליהם, ושליח צבור לעולם יורד כשהוא יחף לומר ברכו משום טירוף [תפלה]. ושאר כל העם חולצין לאחר ברכו שאין מקבלין אבילות משום כבוד שבת, וכשמתפללין מקדישין בשילום קדיש לאחר תפילתם, ואינם אומר[ים] ויהי נועם, (אבל) [אלא] מתחילין איכה ישבה לאלתר כאבילים.
ט' באב שחל להיות במוצאי שבת או בשבת רבינו הגדול ר' יצחק בר' יהודה ז"ל בין מנחה למעריב, בסעודה המפסיק, בוצע על שתי כיכרות ומיסב על השולחן כבשאר שבתות, וה[ו]לך נעול לבית הכנסת מפני כבוד השבת, וכשאומ[ר] ברכו חולץ ויושב לארץ, ומראש חודש עד התענית לא היה אוכל בשר. אבל ר' משה בר יקותיאל נוהג באישפירא ומקובל מאביו כי בסעודה המפסקת אין מברך על שתי כיכרות ואין אומר נחמיני ולא רצה והחליצני כי אם מיסב על השולחן. ואמר לי רב סעדיה ג' שבועות שמי"ז בתמוז עד ט' באב הן (רחמים כדניאל) [רמוזים בדניאל] שהתענה ג' שבועים, שצריך להתענות מבשר.
ר' משולם אין מזמן בשבת בליל ט' באב אלא בדד ישב, ומברך לעצמו, וכן רבינו יצחק. אילו שאילות שאלתי אני יקר מן רבינו קלונימוס מרומי נ"ע מהיכן חייב אדם למנ[ו]ע מלרחוץ קודם ט' באב. אם קודם ראש חודש [או בראש חודש עצמו, והשיב חייב אדם למנוע מלרחוץ מראש חודש, ובראש חודש עצמו אסור, משום שנאמר [הושע ב'] חגה חדשה ושבתה, אבל קודם ראש חודש בו ביום (צריך) [מותר] לרחוץ. ועוד שאלתי אם יזדמן אבל לבר מינן שישלימו ל' ימים, אפילו יום אחד או ב' ימים, או לאחר ראש חודש] לאלתר, באותה שבת שחל ט' ב[אב] להיות בתוכה, אם מותר לרחוץ בזמנו או אם יש לו להמתין עד לאחר ט' [באב]. והשיב, אם נזדמן לו סוף דבר לאחר ראש חודש לאלתר אסור לרחוץ עד שיעבור ט' ב[אב], שאין לך אבילות גדולה מזו, שחרב בית אלהינו. ודומייא לן כדאמרי רבנן במסכת תענייות לגבי אבל [לעיל י"ג ע"א] דתניא תכפוהו אביליו זה אחר זה, אם הכביד שערו מיקל בתער ומכבס כסותו במים, אלמא בחמין אסור. והכא נמי כתכפוהו אביליו ד(א)מי ואסור ברחיצה עד תשעה באב. ועוד שאלתי אם יזדמן לאשה נידה לרחוץ מטומאתה קודם ט' ב[אב], אם מותרת ברחיצה ואם לאו. והשיב, לגבי אשה נדה שיזדמן לה לרחוץ באילו [ה]ימים מטומאתה מותרת לרחוץ על ידי פושרין וליטהר במי מקוה, אם יזדמן לה [נמי] מותרת לרחוץ שהיא מתעסקת לטהר עצמה לבעלה, משום פרייה [ורבייה, הקילו לה, כי ההוא דאמרו חכמים [ירושלמי כתובות פ"ה ה"ז] גדולה פרייה ורבייה] לפני הק[דוש] ב[רוך] ה[וא יותר] מבניינו של בית המקדש, שנאמר [מלכים א' ה'] חודש יהיו בלבנון [ו]שנים חדשים בביתו. ועוד שאינו אסור בתשמיש המטה כי אם [ב]ט' ב[אב] בלבד, [אבל קודם ט' באב מותר]. ועוד שאלתי איך מנהג ברבותינו שברומי לנהוג בשבת שחל ט' באב בתוכה, או בא[חד] בשבת, אם אוכלין בשבת בשר בסעודה המפסקת ושותין יין, ואם צריך לשנות משולחנו ולישב כבשאר ימות השנה או לאו. והשיב והורה אם חל בשבת או בא[חד] בשבת מתירין הגאונים לאכול בשר בסעודה המפסקת וגם לשתות יין משום כבוד [ה]שבת ועונג, ואין צריך לשנות [מ]שולחנו בשבת, ובלבד שיש לו לישב בדאבת נפש שלא לנהוג בשמחה, כדאמר במסכת תעניות, ט' ב[אב] שחל להיות בשבת אוכל על שולחנו אפילו כסעודת שלמה (קמיירו) בשעתו, דהא דאמור רבנן, לא [קא] מיירי אלא בסעודה המפסקת, שאם תאמר בסעודת שבת קמיירי שאוכלין קודם שש שעות, מה צריך לומר כן, דהא אפי[לו] חל [להיות] ערב ט' ב[אב] בחול, בסעודה המפסקת לא יאכל בשר, [ולא ישתה יין], אבל משש שעות ולמטה מותר דשרי למיכל בישרא וכ[ל] ש[כן] בשבת, אלא לא שנא. אבל אני יקר מצאתי בהלכות גדולות בפירוש שחייב להפסיק לסעודת ט' ב[אב] משש שעות ולמעלה בשבת שלא יאכל בשר ולא ישתה יין, אבל קודם שש שעות מותר. והמחמיר יחמיר מה שירצה. ועוד שאלתי אם צריך לומר ובא לציון בט' ב[אב] למנחה קודם קריאת ספר תורה כשאר שבתות בתפלת מנחה, אם אומר (עם) ואני זאת. והשיב, ליל ט' ב[אב] לאחר קינות צריך לומר ובא לציון ואתה קדוש, וגם בשחרית כמו כן צריך לומר, אבל לא ואני זאת בריתי משום שנאמר [ישעיה נ"ט] לא ימושו מפיך, ואותו היום אסור לקרות בתורה, והילכך לא צריך לומר, אבל אמר כן [שיש] מנהג ברומי ש[ב]מנחה (של) [ל]עת ערב [של] ט' ב[אב] קודם קריאת ס[פר] ת[ורה] צריך לומר ובא לציון [וגם] ואני זאת בריתי (ברומי) כבשאר שבתות במנחה, לפי שיש לומר בתפלת המנחה נחם ה' אלהינו את אבילי ציון, להכי אומר ואני זאת, לא ימושו מפיך. ועוד לפי שלא אמר[ו] ואני זאת לא בערבית ולא בשחרית, [לכך נוהגין ברומא לומר במנחה כמו בשבתות שלא אמרוהו לא בשחרית] ולא במוסף. ועוד אומר כך נוהגין ברומי, ששליח ציבור המתפלל במ[וצאי] ש[בת] בתפלת ערבית כשחל ט' [באב] בשבת ובא[חד] בשבת צריך לחלוץ את בתי שוקיו מעל רגליו ולהניח מנעלים, [בהרויחה ואחר כך יאמר ברכו במנעלים ולאחר ברכו יחלוץ מנעלים] מעל הרגל ברגל א[חת] את חבירת(יו)[ה] לאלתר.
תשעה באב שחל להיות במ[וצאי שבת] מברך [רבי] בורא מאורי האש. א[ף] ע[ל] פ[י] שאין מבדילין עד לאחר התענית למוצאי יום ראשון (ו)[ד]למוצאי שבת אין מבדילין, שהרי כבר אכלו ושתו מבעוד יום, ומיד כשהחשיך חל התענית, ואינו יכול להבדיל, לפי שאינו יכול לטעום, ואין מבדילין [אלא] על הכוס. ואם תאמר למה [הוא] מותר [במלאכה], כגון הבערה ובישול דמותרת בט' באב, כגון שהבדיל בתפלה בניו ובני ביתו.
ואין אוכלין בשר ע[רב] ט' ב[אב] שחל להיות בשבת בסעודה המפסקת. שמעתי שאומר במגנצא ענינו [בתשעה] באב בשחרית [ובמנחה]. כך שמענו שבבבל אומר[ים] סליחות בט' ב[אב] בישיבה. וכך נמצא בתלמוד ירושלמי [פסחים פ"ד ה"א] אמר מר הני נשי דידן דלא שתו חמרא מז' עשר בתמוז עד ט' ב[אב, מנהגא הוא]. ורוב הגאונים שבלותיר נוהגין (שלו) [שלא] לאכול בשר ולא לשתות יין משנכנס אב עד ט' [באב] וערב ט' ב[אב] פת במלח ומים, ויש שמקדימין משבעה עשר בתמוז לנהוג. והגאון ר' יצחק [בר יהודה] שמעתי עליו שהוא אוכל ביצה אחת ערב ט' ב[אב] דרך אבילות.
<h2>דף ל.</h2>
לבר מינן שאם יארע אבל בט' ב[אב], כן ראיתי [נוהגים] באישפירא שאין נכנס בבית [הכנסת] בלילה עד למחר, ולמחר נכנס ויושב עם הקהל עד שמשלימין הקינות. ובט"ו [באב] נופלי[ן] בתחנונים, וכך נוהגים לפי שבטלה מגילת תענית. וכן הורה הרב ר' שלמה בר' (שלמה) [שמשון] בר' אליקים שאומר ובא לציון אחר קינות בין במ[וצאי] ש[בת] ובין בשאר ימות השנה בע[רב] ט' ב[אב], וגם למחר אינו אומר ואני זאת אפי[לו] בשחרית. וענינו צריך לומר בשחרית ובערבית.
בתשעה באב צריך לומר ענינו יחיד בשומע תפילה וציבור בין גואל לרופא, דלא גרע ט' ב[אב] משאר תעניות.
ולאחר השלמת איכה אומר[ים] ואתה קדוש [במוצאי שבת, לפי שבמוצאי שבת אפילו לא חל תשעה באב להיות] בתוכה אין אומרים ובא לציון אלא ואתה קדוש. וגם עתה כמו כן. אבל אם חל בשאר ימות החול אומר[ים] בלילה ובא לציון, כמו [שאומר] במגנצא. אבל ר' אליקים חולק ואומר שצריך לומר ובא לציון בליל ט' באב בין במוצאי שבת ובין בחול, משום דלאחר קינות צריך לומר ולבקש (ו)להביא משיח בימינו במהרה להוציאנו מאבילות. ולאחר סדר קדושה אינם משלימין קדיש תתקבל צלותהון, אבל קודם קינות משלימין, וכן בשחרית כמו כן לאחר קינות אינן משלימין קדיש, וטעמו של דבר, [משום דכתיב בקינות] [איכה ג'] גם כי אזעק ואשוע (סתם) [שתם] תפילתי, שסתם באותו היום תפלתינו מרוב אבלות. שנ[אמר] [ישעיה כ"ב] אל תאיצו לנחמיני. ואין נופלין לתחינה. ואין אומרים ארך אפים (לא) [אפילו] בחמישי בשבת. ומקדישין בבקר לאחר קריאת ספר תורה. לפי שאין לך כל דבור [ש]בתורה שאין בו שם המפורש, [מה] שאין אנו יודעים, לפיכך צריך להקדיש על אותו השם. ולפי שאין יכול להקדיש עכשיו לאלתר כ[ב]שאר מנחה בשבת שלאלתר לאחר חז(י)ר[ת] ספר תורה מקדישים בלא שום פיסוק בנתיים לא (תחלה) [תהלה] ולא שום דבר כשעומדין להתפלל. אבל עכשיו שאין אומרים קדיש אלא לאחר קינות וסדר קדושה, להכי אומר קדושה [ל]אחר פסוקין לאלתר ולאחר סייום קינות בשחרית אומר ובא לציון ולא למנצח (ואני זאת למנצח) משום דקרוי מועד. ואני זאת כמו כן אין אומר[ים] לפי שא[י]נו אומר[ים] באותו יום [תחנונים כי אם] קינות, (ומיסתכרה) [ומסתברא] לא ימושו מפיך קינות, לכן אין אומר[ים]. ולערב אין נופל[ים] בתחנונים כי אם מתפללים ענינו ונחם ה' אלהינו, ומבדילין על הכוס המבדיל ולא יותר בבית הכנסת. ושאלתי אני יקר אם צריך להזכיר ענינו בתפלת ערבית בליל ראשון כשקיבל[נ]ו התענית. והשיבו[ני] אין צריך לפי שאין קרוי תענית אלא לן בתענית, ועדיין לא לן. ושליח צבור בליל ט' באב אינו מגביה קולו אפי[לו] במוצאי שבת כשחל ט' באב להיות בא[חד] בשבת או בשבת, ולמחר אינן מגביהין קול[ן] לומר פסוק[י דזמרה] כי אם בלחש כאבלים אבל יש מן הרבנים שחולקין בדבר שמצריכין לומר לאחר תהלה בשחרית למנצח ואומר[ים] תתקבל צלותהון, וטעם שלהן שעיקר אבילות אינו נוהג אלא בלילה. שנ[אמר] [איכה ב'] קומי רוני בלילה ולא יותר. ולמחר קצת היום (ב)[כ]כולו.
כשחל ט' באב להיות בשבת במגנצא במוצאי שבת מסיימין קדיש כולו ומתחילין בקינות ואין אומ[רים] ויהי נועם, אבל מתחילין בואתה קדוש, וכו'. ולעולם בט' באב לא נפלו בתחנונים לא ביוצר ולא במועדים מפני שקרוי מועד, שנ[אמר] [איכה א'] קרא עלי מועד. אבל אומר[ים] ענינו ולאחר שקורין [ב]ס[פר] ת[ורה] אומר קדיש כמו בב' ובה', ומפטירין אסף אסיפם, ומכניסין ספר תורה לארון וקורין על מגדל עץ כמו בשאר ימים ולא בידים. ומתחילין בקינות ואחר כך תהילה, ואין אומר[ים] למנצח אלא ובא לציון ואתה קדוש [ו]כו'. ואין אומ[רים] ואני זאת בריתי לא ביום ולא בלילה. ולא אמרו צדקתך במנחה בשבת כשחל תענית ט' באב להיות בא[חד] בשבת. והתפללו ענינו ביוצר ומנחה, ואמרו נחם בבונה ירושלים במנחה בלבד. ובשאר ימות השנה שאינו מוצאי שבת בלילי ט' באב בין בערבית בין בשחרית אומר ובא לציון ואתה קדוש, ואין אומר ואני זאת בריתי לא ביום ולא בלילה.
